התחלתי לצייר עוד בילדות – הרבה לפני שידעתי לקרוא הוראות, להבין גבולות או לשים מילים על מה שאני מרגישה. היו לי עפרונות, צבעים, דפים – ובעיקר דחף פנימי ליצור.הציור היה המקום שבו הכל הסתדר: השקט, הדמיון, הסקרנות והעולם שסביבי. ואז באו החיים – תואר, עבודה, אחריות, גידול ילדים. במשך שנים הציור נדם, אבל מעולם לא נעלם. הוא חיכה בשקט לרגע הנכון.בגיל 37 משהו התעורר. חזרתי לצייר – ובעצם, חזרתי לעצמי. היום, בגיל 45, אני יוצרת מתוך הקול הזה שבתוכי – מתוך כל מה שלמדתי, הרגשתי, איבדתי ומצאתי מחדש. אני מציירת כדי לזכור, כדי לשחרר, כדי לחלום. כי זה אף פעם לא מאוחר מדי.
מה שהתחיל כחזרה שקטה למשהו ישן – הפך לשפה של ממש. אני לא רק מציירת, אני מקשיבה: לצבעים, לזיכרונות, לפחדים, ולמה שעובר בי לפני שהוא הופך לקו או כתם.עבורי הציור הוא תהליך – לפעמים ברור, לפעמים גולמי, ולפעמים עדין כמו נשימה. הוא נולד מהתבוננות בטבע או מתחושה שאין לה שם. אני חוקרת דרך הצבעים את מה שלא רואים – את מה שמסתתר מתחת לפני השטח.כשהטבע פוגש את הדמיון נוצרת שכבה חדשה של מציאות – לא תיעוד של מה שיש, אלא הזמנה להרגיש, להפליג, להתקרב. את הדרך שלי עשיתי בלימוד עצמי – בלי מסלול, בלי כללים, אבל עם הרבה סקרנות, התמסרות ואהבה.אני מציירת לאנשים – אבל קודם כל מהלב.
הציורים שלי נולדים מתוך חיבור אישי – לטבע, לחלום, לזיכרון או לרגש. כל יצירה היא סיפור בפני עצמו: לפעמים עוצמתי וצבעוני, לפעמים עדין ושקט, אבל תמיד כן ואותנטי.אני מאמינה שאמנות היא לא רק מה שרואים בעיניים – אלא מה שמרגישים בלב. דרך הצבעים והצורות אני מזמינה אתכם לעצור, להתבונן ולהתחבר מחדש – לעצמכם ולעולם שסביבכם.
